הנה התחלה של בדיחה טובה, ערבי, אנגלי, צרפתי ויהודי יושבים בראש פינה ומנגבים חומוס… בדיחה?! למה בדיחה? כך נראו פה פעם החיים בראש פינה. תארו לכם בליל שפות, סחורות, אוטובוסים, מהגרים, תיקי מסע מרופטים, ערבים, יהודים,אנגלים, צרפתים. יחד, אשכרה, מנגבים. חומוס ”אוסול”, במושבה ראש פינה. עד לא מזמן היה בלעדי באזור. לאחרונה קמו לו מתחרים והיום יש התלבטות קשה, איפה הכי כדאי לשבת. בימים שעוד לא הייתה חומוסיה אחת במושבה. הייתה ראש פינה עיירת גבול. מעבר. לא מעט אנשים עברו בעיירה הקטנה ולא מעט מהם גם השאירו הכל מאחוריהם. בין אם באו ממזרח אירופה, או מאזור דמשק ומהסביבה הקרובה. אותם אנשים, רובם פליטים יהודים. נעו על הציר שעבר עד לא מזמן בתוך המושבה. כביש 90 הישן, מצפון לדרום. מהנמל של ביירות לכפר גלעדי ומטולה או מדמשק דרך גשר בנות יעקב עד ראש פינה. כל הדרכים הובילו לראש פינה, אם מושבות הגליל. הצומת שהייתה למרגלות הכפר ג’עונה, נקראה אז בפי המקומיים ”אום אל דורוב”, כלומר, אם הדרכים.  חומוס אוסול בעבר, שכן בקומפלקס של בית המכס, ששימש כנקודת פיקוח וביקורת על מי שנכנס ומי שיוצא. מעבר מטבעו, הוא נקודת ציון חשובה. זה מקום של התרחשויות מעניינות. אפשר בקלות לדמיין באישון ליל, חבורות של עולים ”לא חוקיים” עוברים במקום, מתחת לאף האדום מבירה, של השומרים האנגלים. בשנים 1930-1934 עברו כאן אלפי עולים. אחת מהדרכים להעלאתם ארצה הייתה דרך קיבוצים שיחסית התבססו באזור. גדעון גלעדי איש כפר גלעדי מספר: ”החברים שהובילו את שיירות העולים, ידעו את העבודה… כשרצה נהג השיירה לשחד את השוטר הערבי במכס. הוא היה עוצר כאן. יוצא מרכבו עם חבילה נאה של שטרות כסף מזומן וככה תוך כדי צעידה היה צועק לכיוון השוטר (כדי שהבריטי ישמע) ”יא שוויש, No red appels today in Wadi Ayun take your money back”! ”היום אין תפוחים אדומים בואדי עיון, קח את הכסף שלך בחזרה”! ישנם כמה סיפורים מעניינים מעדויות של אנשים על המתחם הזה. בארכיון המושבה שנמצא באתר השחזור המעניין. ניתן למצוא עדות של אישה בשם ורדה שולמן, אשר מספרת על אביה עמנואל הדס שניהל מטעם המנדט את בית המכס…היא, באותם ימים, כך היא מתארת, כולה ילדה בת 10… הייתה מצטרפת אליו, מארחת לו חברה וצופה בסקרנות בכל המתרחש כאן. הגב’ שולמן מספרת: ”כל אוטו שעצר, עבר בדיקה קפדנית ומדוקדקת, אוטובוסים של אגד, משאיות עם סחורות, מכוניות פרטיות. הנוסעים ירדו כאן והלכו לשתות משקה גזוז ממותק אצל גיטל”. והיא מוסיפה: ”התנועה במעבר הגבול הייתה ערה ולא היה משעמם”. ערב עזיבתם, הבריטים כדרכם מסרו נכסים לצד שהיה רוב באוכלוסייה. הם החליטו למסור את מתחם בית המכס לכוחותינו. הקצין הבריטי התעקש להגיש המפתחות לסמל המקומי אביב קלר , ורק לו. כשזה הגיע, נערך במקום מסדר וטקס קצר, שבסופו הבהיר הקצין לקלר, שכל המבנה שטוף ונקי כמו שצריך, ושכך בדיוק הוא רוצה לקבל את המקום לכשישוב. (באסה. זה אף פעם לא קרה…) ובחזרה לחומוס… מפעל הברזל, של הנרי פולי ובניו נוסד בליברפול במאה ה-18. המפעל הועתק לעיר ברמינגהם ושם הם ייצרו משקולות כבדות מברזל כמו שרואים בתמונה. המשקולות האלה סייעו לאנשי המכס לבדוק את הסחורות שנכנסו לארץ. עם קום המדינה, איבד באחת בית המכס, את תפקידו ההיסטורי. המבנה שייך מאז למשרד הביטחון. ב חלופת מכתבים מאותה תקופה רואים שמנסים לחשוב מה לעשות עם המבנה הזה ובאופן אירוני משהו, הציע מנהל התחנה, הדס, להפעיל את המבנה מחדש, באותה מתכונת. הוא טען שהגבול עם לבנון עדיין אינו מוסדר. לא ברור מה הדס רצה בדיוק. אולי הוא ידע שבמקום עתידה להיפתח חומוסיה גלילית ”שווה”, או שהוא רצה פשוט להישאר עם הג’וב. הריח של הפלאפל והחומוס, הוא בעיניי הריח של ארץ ישראל הישנה והטובה… מעניין איך נראו כאן ומכאן החיים, פעם? בליל שפות, סחורות, אוטובוסים, מהגרים, תיקי מסע מרופטים, ערבים, יהודים,אנגלים, צרפתים. יחד, מנגבים. מביאים אותה ב”אוסול”.