בשנת 1102 הוקמה בצפת מצודה צלבנית. אך לאחר מפלת הצלבנים בקרב קרני חיטין (1187), נפלה המצודה לידי צלאח א-דין. עם שובם של הצלבנים לצפת (1240), נבנתה המצודה מחדש והפכה לאחת הגדולות במצודות המזרח. בשנת 1266 הצליח בייברס הממלוכי, להשתלט בעורמה על המצודה. הוא טבח בצלבנים והקים במקום מגדל עגול, שהתנשא לגובה 60 מטרים. במאה ה-18, בימיו של ד’הר אל-עמר, זכתה המצודה לשיקום חלקי, אך בשנת 1837 כל הסיפור נגמר ברעש אחד גדול. רעידת אדמה מהמפורסמות שידעה העיר, חירבה את הכל. מהמקום הכי גבוה בעיר שווה בעיניי, להכיר דמות מרתקת במינה, שחייתה אז בעיר… לפני כ-450 שנה! גם אם אתם יושבים על הספה בסלון. דמיינו שאתם עכשיו לוקחים ”שאכטה” של אויר פסגות, עמוק לתוך הריאות. כעת, הביטו רחוק ככל האפשר. יכול להיות ש ר’ ישראל נג’ארה , נעים זמירות ישראל. עמד במקום הכי גבוה בצפת , במרומי המגדל הממלוכי וכבר אז בתקופתו הוא ביקש להשקיף מכאן לעבר יהדות אחרת, כזאת שמנהלת דיאלוג עם סביבתה, כזאת שמחפשת חוכמה בגויים… כזאת, שלא מבטלת ומשתמשת במנטרה הידועה, ”הן עם לבדד ישכון” וכו’. נג’ארה היה משורר פורה וחסר גבולות, והוא כיאה למשורר, נסמך על אומנות השירה הערבית. באותה תקופה, וגם כיום. אומנות השירה בעולם הערבי הייתה מפותחת ועשירה לאין שיעור ביחס לתרבויות אחרות. אם תוסיפו לזה את אומנות ”המקאם”, מערכת הסולמות המוזיקלית הטורקית, הפרסית והערבית מהם ינק נג’ארה הצעיר, עוד בנעוריו, בבית אבא, בדמשק. ייתכן ותבינו למה מדובר במשורר יוצא דופן. נג’ארה היחידי בדורו שידע ל”ג’נגל” עם כל המסורות המוסיקליות שספג וליצוק אותן יחד אל תוך המסורת היהודית – הוא מיין את שיריו לפי המקאמים השונים. הוא גם הפך לשיטה את הנוהג לחבר פיוטים חדשים על פי מודלים של שירים קיימים וגם השתמש בלחנים שלהם (כמו, להבדיל, שאריק איינשטיין שר ביטלס בעברית). החידושים שהנהיג היו הבסיס לספרו “זמירות ישראל” , שהתפרסם לראשונה ב-1587, ושימש השראה לאסופות פיוטים מאוחרות יותר של יהודי המזרח וצפון אפריקה. תשאלו מאיפה בא לו הכשרון ה”על טבעי” לכתוב שירה זכה וטהורה כפי שכתב. אולי מבית אבא, שהיה בעל בית מדרש ללימודי קבלה ואולי מהמקומות שבהם הסתובב בארץ תוגרמה, היא טורקיה. מכל מקום, שיריו של נג’ארה הם ללא ספק משיאי הפיוט והשירה העברית של כל הזמנים. הוא לא היסס לגעת במגוון נושאים, גם אם חלקם בעולם היהודי דאז, נחשבו כ”רגישים”. הוא כותב הרבה על האהבה ועל התשוקה, על הגעגועים והגאולה. הוא כותב דברים שגרמו לדעתם של רבנים בני זמנו אי-נוחות ומבוכה. הם ביקרוהו וכעסו עליו. הרב חיים ויטאל, תלמידו של האר”י כתב עליו: ”אסור מי שידבר עמו ומי שיוציא מפיו פזמונים שחיבר”. תקצר היריעה כאן, לספר אודות האיש המדהים הזה. די אם נסתפק בהבנה בתפיסה הרעיונית, ובשייח שנג’ארה ביקש לקדם. כבר אז לפני כ- 450 שנה… יוצר בסדר גודל שלו היה חייב להביט רחוק מכאן אל קו האופק. לפרוץ גבולות, לפרק את המחיצות בין קודש לחול, בין גוף לרוח, בין עמים ובין נשמות…הלוואי ונצליח כולנו להביט מפה רחוק ולראות משהו קטן ממה שהאיש הזה ראה וידע. אחרת, ממה נראה לכם חשש ויטאל? אולי מסוד כוחן של מילים… הנה קטע מאחד הפיוטים שלו שאותו אני שר יחד עם ההרכב ”הנפשות הפועלות”: ”יְשֵׁנָה בְּחֵיק תַּאֲוָה מִתְּנוּמָתֵךְ עוּרִי לִבְשִׁי עֹז אֲסִירַת תִּקְוָה מֵעָפָר הִתְנַעֲרִי רַעְיָה הַשְׁמִיעִינִי קוֹלֵךְ וּבְשִׂפְתֵי חֵן שׁוֹרְרִי חִכֵּךְ מַה מָּתוֹק מִדְּבַשׁ וְחִשְׁקֵךְ עַז מֵאֲרִי”