כדי להוכיח נאמנות לקסיוס, הורדוס היה הראשון שהזדרז להעביר תשלומי מיסים מתושבי הגליל. בתמורה לנאמנותו הוא מונה שנית והפעם באופן ”רשמי”, לסטרטגוס סוריה וסמריה וקיבל הבטחה מקסיוס שהאחרון ימליך אותו למלך יהודה אחרי הנצחון על נאמני יוליוס קיסר.

שיתוף הפעולה בין בית אנטיפטר לרומאים הגביר את השנאה וההתנגדות אליהם בקרב מקורביו של הורקנוס החשמונאי, עד שאחד מהמקורבים להוקרנוס-מַלִיכוּס, הרעיל את אנטיפטר בשנת 43 לפנה”ס.

רצח אנטיפטר, גרם לאי יציבות ביהודה והגרסה העברית למשחקי הכס לעיתים עולה על המקור… הורדוס ביקש לנקום את מות אביו באמצעות פעולה צבאית אלימה אך פצאל אחיו, שכנע אותו “לרדת מהעץ”. בשלב מאוחר יותר הורדוס שלח מכתב לקסיוס בו הוא מבקש שינקום ברוצח אביו, מליכוס, בטענה כי הדבר ישרת את האינטרס הרומאי ואכן הורקנוס מליכוס הוצא להורג.
בשנת 42 לפנה”ס הגיעה מלחמת האזרחים בין נאמני יוליוס קיסר (שנרצח) לבין מתנגדו לשיאה, וקסיוס נאלץ לעזוב את סוריה כדי  להתייצב למערכה ביון. בנסיבות האלה היה ברור שהורדוס ופצאל לא יוכלו לקבל תמיכה צבאית נאותה מהרומאים ולפיכך פרצו נגד שניהם, התקוממויות בכל רחבי הארץ. בראש ההתקוממות ביהודה ,עמד אחיו של מליכוס שביקש לנקום את דם אחיו ובראש מתנגדי הגליל עמד מתתיהו אנטיגונוס.
לבסוף, על אף ההתקוממות המרעישה. האחים לבית אנטיפטר הצליחו למגר את המהומות שקמו נגדם.

אין כמו אויב חיצוני כדי להוסיף קיסם למדורה… וכך, בסוף שנת 41 לפנה”ס, פלשו לאזור הפרתים. אויביה המושבעים של רומא. שנה לאחר מכן, הם מגיעים לירושלים ומטילים מצור על ארמון החשמונאים.

פצאל והורקנוס חשבו שכדאי לשאת ולתת עם הפרתים. הם חשבו שיוכלו לקנות את הפרתים בכסף רב יותר מזה שהציע להם אנטיגונוס בתמורה לכך שיסייעו לו לכבוש את יהודה מידי הורקנוס ולשבות את הורדוס ואנשיו.
הורדוס לא שקד על שמריו. הוא הסיק שהפרתים נחושים בדעתם לדבוק בצדו של אנטיגונוס משום שפצאל והורדוס נתפסו בעיניהם כנאמני השלטון הרומי באופן מובהק. במקביל, הוא גם לא מנע מפצאל והורקנוס לשאת ולתת עם הפרתים אך דאג כמו רמטכ”ל בדימוס, להעביר את נכסיו מבעוד מועד למשמורת באדומיאה ( היא אדום). 

משנודע להורדוס ממקורות שונים, שמשימת המו”מ כשלה וכי הורקנוס ופצאל נשבו על-ידי הפרתים הוא חמק מירושלים בחסות החשיכה. למעשה, הוא ברח מהמצודה החשמונאית שהיתה ממוקמת בפינה הצפון-מערבית של העיר, הגובלת עם גיא בן-הינום שדרכו קל יותר להגיע אל המדבר. כוונתו הייתה להגיע לאדומיאה. מספר האנשים שהתלוו אליו היה רב והיה ברור כי לא יוכלו לברוח יחד. לפיכך הורה להם הורדוס לברוח כל אחד לדרכו. הוא עצמו, נותר עם הנשים ומעט בני לוויה והתכוון להגיע איתם למצדה. בדרך, ליד תקוע, נקלע ל”קרב קטן” עם רודפיו (אנשי אנטיגונוס) והצליח ברגע האחרון, לגבור עליהם. ישנם היסטוריונים שאומרים כי שם, בתום הקרב הקשה, עלה במוחו הרעיון להקים אתר הנצחה אישי לזכר האירוע-הרודיון.

הורדוס ביקש למצוא מקלט אצל חרתת, מלך הנבטים, שגם היה חייב לו כסף. בלי כסף הוא לא יכול לחזור לשלטון והוא מבין שהישועה תבוא רק מרומא הרחוקה… מאצל חרתת הנבטי הוא ממשיך לאלכסנדריה (מצרים) ומשם דרך האי רודוס בואכה רומא.

עם קצת כסף, קשרים וכישורים של שרדן פוליטי מובהק. בדצמבר 40 לפנה”ס הוא מוכתר ברומא, כמלך יהודה על-ידי אנטוניוס ואוקטביאנוס ובהסכמת הסנאט. ברומא תמיד העדיפו להכתיר מלכים המקובלים על נתיניהם אולם המהלך המפתיע הזה נועד לרתום אותו למאמציהם לסילוק הפרתים ותומכיהם.
החריגה הזו של רומא מהכלל , מוסברת בשל העובדה שהיהודים הסכימו לקבל על עצמם את מלכות מתתיהו אנטיגונוס מידי הפרתים. זו היתה הפעם הראשונה שבה רומא הפנתה עורף לשושלת החשמונאית בפומבי!

המעמד המשפטי והמדיני של הורדוס הוגדר מלכתחילה על-פי אמות המידה של החוק והמשפט הרומאי כ”מלך בעל ברית וידיד העם הרומאי” שחייב אותו בצייתנות מדינית וצבאית לרומא ואסר עליו לקחת יוזמה אישית בכל הקשור לביטחון ולמדינה בלי אישור רומאי מתאים, כולל קביעת יורשו.

בשנת 39 לפנה”ס הגיע הורדוס, דרך הים, לעכו. שם ביסס את צבאו והתחמש. הוא לא זכה לתמיכה הצבאית המצופה מהרומאים שהיו עסוקים במלחמתם בפרתים ומי שהופקד מטעמם של הרומאים על הסיוע הצבאי להורדוס (סִילוׁ) הוכח כלא יעיל משום שכוחותיו מועטים ומשום שקיבל כספי שוחד מאנטיגונוס. בשל היעדר כוחות, החליט הורדוס תחילה לכבוש את יפו ומישור החוף, משם לפנות לאדומיאה, לפנות למצדה ולשחרר את משפחתו ששהתה שם. משם פנה לכיבוש ירושלים בהסתערות פתע (חורף 39 לפנה”ס)-ניסיון שנכשל משום שכוחותיו שלו לא הספיקו וכוחותיו של סילו, הרומאי, היו חלשים וחסרי אמצעים. הורדוס שחשש שסילו יקבל שוחד מאנטיגונוס ויניח לו, הציע לסילו פתרונות לוגיסטיים. הוא גייס את סמריה והשומרונים שסביבה לטובתו ואלו סיפקו לו מזון, ציוד ואף מקומות לינה בשפע. במקביל הוא הצליח לסכל ניסיונות של אנטיגונוס להטיל מארבים לשיירות האספקה של הורדוס מסמריה, מה שהוכיח את כוחו בעיני סילו ואנשיו. הורדוס אף הסתער על יריחו וכבש אותה ובכך זכה למקור אספקה נוסף.
תוך זמן קצר נפתרה בעיית האספקה של הצבא הרומאי שיכול היה למצוא מסתור מפני החורף באדומיאה ובנקודות אחיזתו של הורדוס בגליל (הגליל התחתון, הגליל המערבי ואיזור סמריה, איזור הארבל והכנרת היו עדין מחוץ להישג ידו).

באביב 38 לפנה”ס פנה הורדוס לכיבוש הגליל. תוך שהוא מחסל באכזריות את קיני ההתנגדות באזור הארבל ומשם המשיך עם אנשיו לסייע לאנטוניוס במלחמתו בפרתים. עם סיום הקרבות, התפנו כל הכוחות הרומים באזור לסייע להורדוס בכיבוש ירושלים. העיר  נכבשה בשנת 37 לפנה”ס, לאחר מצור שבמהלכו נישא הורדוס למרים החשמונאית. כמה ימים לאחר מכן הוצא בן דודה מתתיהו אנטיגונוס להורג והורדוס מבסס את מעמדו כמלך יהודה.

למידע נוסף בסאגת הורדוס – כנסו

עוד על מלחמת היהודים ברומאים – כנסו